במהלך חופשת פסח קראתי כתבה בידיעות אחרונות על כישלון הפרויקט מחשב לכל תלמיד דווקא בפרו.
כותרת הכתבה תפסה עת עיני ותוך כדי קריאה עלו במוחי מחשבות רבות. המחשבה העיקרית הייתה האם גם בפרו כמו אצלנו מנסים לתקשב את מערכת החינוך ולא ממש מצליחים? או שגם שם כמו אצלנו מנסים למצוא פתרונות למערכת החינוך אך לא מוצאים את הדרך?
המחשבות לא הרפו ובכל הזדמנות שפתחתי את המחשב חיפשתי מידע בנושא. האמת היא שתשובות לא ממש מצאתי, אבל תובנות קבלתי ולמדתי הרבה דברים. למשל, שיש המון כוונות טובות וניסיונות שנעשים על ידי מומחים שונים ורבים, והנסיונות האלה נתרמים על ידי גופים שונים בכלל העולם.
תוך כדי חיפוש הכרתי מושג חדש - OLPC- שפרושו - one laptop per child. זהו שמו של ארגון שהוקם בארה"ב בשנת 2005 ומטרתו לייצר מחשב נייד בעלות ייצור של 100 דולר ולהפיצו לילדים במדינות מתפתחות, כדי לקשור אותם לידע ולחינוך מודרני. (ויקיפדיה)
הבנתי שבעולם, כמו אצלנו, מנסים לצמצם את הפער הדיגיטלי על ידי הענקת מחשבים ניידים לתלמידים בתקווה שהשימוש במחשב והחשיפה לאינטרנט תצמצם את הפער. כמו כן הגעתי תוך כדי חיפוש לכתבות שונות שהתפרסמו ב ynet. בכל המאמרים והכתבות בנושא עלו רעיונות דומים והרעיון העיקרי המשותף לכולם הוא שחלוקת מחשבים בלבד לא מקרבת למטרה של צמצום פערים וליצירת מערכת חינוך אחרת וטובה יותר. בכל מאמר או כתבה שקראתי עלתה מילה שחזרה על עצמה והיא יצירתיות. ללא יצירתיות שתבוא בעיקר מקרב המורים, לא תתבצע חדשנות בכל מערכת חינוך ולא יצומצמו פערים. זו חלק מהתשובה לכישלונות של הפרויקטים השונים בנושא התקשוב ברחבי העולם. המחשבים בלבד אינם הפתרון.
אם הקצאת המחשבים לא מלווה בהדרכה איכותית ובליווי המורים בהטמעת המחשבים והטכנולוגיה לא מתרחש שינוי.
אני רוצה להוסיף מחשבה נוספת בעניין, אני חושבת שבכל תהליך של הטמעת שינוי צריך לתת לזמן לעשות את שלו. שינויים אמיתיים דורשים זמן ויש להעניק לכל המערכות את הזמן הדרוש כדי ליצור שינוי אמיתי.
האם באמת ניתן הזמן הדרוש? מומחים יגידו או ימים יגידו.
קישורים:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3723734,00.html
כותרת הכתבה תפסה עת עיני ותוך כדי קריאה עלו במוחי מחשבות רבות. המחשבה העיקרית הייתה האם גם בפרו כמו אצלנו מנסים לתקשב את מערכת החינוך ולא ממש מצליחים? או שגם שם כמו אצלנו מנסים למצוא פתרונות למערכת החינוך אך לא מוצאים את הדרך?
המחשבות לא הרפו ובכל הזדמנות שפתחתי את המחשב חיפשתי מידע בנושא. האמת היא שתשובות לא ממש מצאתי, אבל תובנות קבלתי ולמדתי הרבה דברים. למשל, שיש המון כוונות טובות וניסיונות שנעשים על ידי מומחים שונים ורבים, והנסיונות האלה נתרמים על ידי גופים שונים בכלל העולם.
תוך כדי חיפוש הכרתי מושג חדש - OLPC- שפרושו - one laptop per child. זהו שמו של ארגון שהוקם בארה"ב בשנת 2005 ומטרתו לייצר מחשב נייד בעלות ייצור של 100 דולר ולהפיצו לילדים במדינות מתפתחות, כדי לקשור אותם לידע ולחינוך מודרני. (ויקיפדיה)
הבנתי שבעולם, כמו אצלנו, מנסים לצמצם את הפער הדיגיטלי על ידי הענקת מחשבים ניידים לתלמידים בתקווה שהשימוש במחשב והחשיפה לאינטרנט תצמצם את הפער. כמו כן הגעתי תוך כדי חיפוש לכתבות שונות שהתפרסמו ב ynet. בכל המאמרים והכתבות בנושא עלו רעיונות דומים והרעיון העיקרי המשותף לכולם הוא שחלוקת מחשבים בלבד לא מקרבת למטרה של צמצום פערים וליצירת מערכת חינוך אחרת וטובה יותר. בכל מאמר או כתבה שקראתי עלתה מילה שחזרה על עצמה והיא יצירתיות. ללא יצירתיות שתבוא בעיקר מקרב המורים, לא תתבצע חדשנות בכל מערכת חינוך ולא יצומצמו פערים. זו חלק מהתשובה לכישלונות של הפרויקטים השונים בנושא התקשוב ברחבי העולם. המחשבים בלבד אינם הפתרון.
אם הקצאת המחשבים לא מלווה בהדרכה איכותית ובליווי המורים בהטמעת המחשבים והטכנולוגיה לא מתרחש שינוי.
אני רוצה להוסיף מחשבה נוספת בעניין, אני חושבת שבכל תהליך של הטמעת שינוי צריך לתת לזמן לעשות את שלו. שינויים אמיתיים דורשים זמן ויש להעניק לכל המערכות את הזמן הדרוש כדי ליצור שינוי אמיתי.
האם באמת ניתן הזמן הדרוש? מומחים יגידו או ימים יגידו.
קישורים:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3723734,00.html
